מה? – הפדגוגיה היוצרת: מבוא

אם פרק החזון השיב על שאלת ה"למה" — מדוע יצא החינוך היוצר לדרך, ואילו ערכים מניעים אותו — הרי שפרק זה משיב על שאלת ה"מה": מהי התפיסה הפדגוגית שמתרגמת את החזון לעמדה חינוכית מנחה. זהו הציר השני של מעגל הזהב, גשר בין ה"למה" שקדם לו ובין ה"איך" של בתי הספר היוצרים שיבוא אחריו.

פרק זה מבקש לתרגם את הפדגוגיה היוצרת ממושג לפרקטיקה, מן הקרקע הערכית של בית הספר היוצר אל מארג ההחלטות הקטנות שמרכיבות בו את חיי הלמידה. ספר ההפעלה נכתב מתוך הנחה אחת: תפיסה חינוכית ראויה לשמה זקוקה למבנה שיחזיק אותה — לסדירויות, לסדר יום, לשפה משותפת ולמסגרות עבודה שעוטפות אותה ומקיימות אותה לאורך זמן. בפרק שלפנינו עומדים שני העולמות זה לצד זה: העולם הערכי שממנו צומחת הפדגוגיה היוצרת, והעולם המעשי שאליו היא מגיעה כשהיא הופכת מחזון לדרך עבודה. בין שני העולמות ניצב/ת הרכז/ת הפדגוגי/ת, שומר/ת הסף הערכי של בית הספר, מי שאוחז/ת את ה"למה" ומתרגם/ת אותו ל"איך".

הפדגוגיה היוצרת — עמדה חינוכית

הפדגוגיה היוצרת היא העמדה החינוכית הרואה בלומד/ת אדם שלם, ובלמידה — מעשה של יצירת משמעות משותפת בעולם הממשי, דרך יחסים. זוהי עמדה רחבה הקודמת לכל מתודולוגיה, והיא משיבה על השאלה הקודמת ל"כיצד מלמדים": מתוך אילו הנחות יסוד מלמדים. מן ההנחות צומחות הפרקטיקות, ולא להפך.

שלוש הנחות יסוד מחזיקות את העמדה הזאת יחד. הלומד/ת הוא/היא תכלית המעשה החינוכי, והלמידה משרתת את צמיחת האדם; הידע, המיומנויות והתעודה הם תוצרים של תהליך אנושי, ואינם מטרתו. הלמידה היא מעשה בורא — הלומד/ת אינו/ה צרכן/ית של ידע אלא יוצר/ת משמעות, וכשהוא/היא מתנסה בעולם, מעבד/ת ומפיק/ה תובנה, נברא דבר חדש בעולם ובאדם כאחד. והמשמעות נבראת ביחסים — הלמידה מתחוללת תמיד במרחבי יחסים בין הלומד/ת לעצמו/ה, למחנך/ת, למקצוע ולחברה, ובלעדיהם אין למידה של ממש. שלוש ההנחות מצטרפות לעמדה אחת, רלציונית-יוצרת, שעליה נבנה כל הפרק.

הפדגוגיה הדואלית-הומניסטית

ייחודה של החינוך היוצר טמון בהצטלבות של שתי איכויות חינוכיות שחיו עד כה בעולמות נפרדים: הדואלית וההומניסטית. המסורת הדואלית, כפי שהתפתחה במרכז אירופה במאה העשרים, חיברה בין למידה עיונית להתנסות מעשית, ובראה זיקה שיטתית בין בית הספר לעולם העבודה; בה ההתנסות משרתת בעיקר את רכישת המקצוע, ובית הספר מתפקד כאחת מזירותיה. המסורת ההומניסטית, מצדה, מציבה את האדם כתכלית, ובוחנת כל למידה דרך השאלה האם היא מצמיחה את הלומד/ת.

ואולם צמיחת הלומד/ת בחינוך היוצר רחבה מהגשמה עצמית המכונסת בפנים. היא צמיחה של אדם ביחסיו, ובכלל זה יחסו לחברה. בלשונו של צבי לם, שתיאר את שלוש האידיאולוגיות הגדולות בחינוך — חִברות, אקולטורציה ואינדיבידואציה — החינוך היוצר אורג יחד את ההגשמה העצמית ואת האחריות החברתית במקום לבחור בין השתיים (לם, *לחץ והתנגדות בחינוך*, 2000). הלומד/ת צומח/ת כדי לממש את עצמו/ה וכדי לתרום לחברה דמוקרטית שבתוכה הוא/היא חי/ה.

החינוך היוצר ממשיך את שתי המסורות וקושר ביניהן באריגה חדשה. ההתנסות בעולם הממשי משרתת את צמיחת האדם, והאדם בא לידי ביטוי דווקא דרך עיסוקו בעולם — הומניזם שמתממש דרך התנסות, ודואליות שתכליתה אדם שלם. קריאה עמוקה של ההצטלבות רואה באריגה הדואלית-הומניסטית דרך לחשוב על כל למידה: גם השיעור העיוני נשאל איזו התנסות מזינה אותו ואיזו תובנה תיוולד ממנו, וגם שעת החניכות נשאלת מה היא מבקשת להעניק לאדם המתפתח, ולא רק לבעל המקצוע המתגבש. כאן עומדת אחת מתובנותיו של ג'ון דיואי, שהבחין כבר ב-1938 בין חוויה שמותירה אחריה ידע לבין חוויה שעוברת מעל הלומד/ת בלי לשנות דבר (דיואי, *חוויה וחינוך*, 1938).

החניכות בחינוך היוצר היא הביטוי הצרוף של האריגה הזאת, ובכך טמון ייחודה הפדגוגי. כשתלמיד/ה ניצב/ת בבית מלאכה אמיתי, מתחת לעיניו/ה של מנטור, מול בעיה שאיש עדיין אינו יודע את פתרונה, מתחוללות בו-זמנית למידת מקצוע, בנייה של זהות וגיבוש עמדה כלפי החברה שבתוכה המקצוע מתקיים. שלוש שכבות התפיסה — הדואלית, ההומניסטית והרלציונית — מתאחדות במלואן ברגע החניכות, שבו הלומד/ת נמצא/ת בעת ובעונה אחת בעמדת חוקר/ת, בעמדת עוסק/ת ובעמדת אזרח/ית.

שלוש שכבות התפיסה כאריג אחד

הפדגוגיה היוצרת פועלת על שלוש שכבות תפיסתיות שמופיעות, ביחסים משתנים, בכל רגע למידה ראוי לשמו. הקלט העיוני מעניק ללומד/ת מסגרת מושגית, שפה משותפת ויכולת להכליל מן המקרה הפרטי אל העיקרון. הקלט ההתנסותי מעניק ידע גוף, יכולת ביצוע וביטחון מקצועי, ואותם רוכשים בחניכות, בסדנה ובפרויקט האותנטי. הקלט ההומניסטי מעניק זהות, משמעות וחיבור לעצמי ולזולת.

חשוב להבין שהקלט ההומניסטי הוא הרובד שאוחז את שני האחרים, ולא שכבה נוספת לצידם. בלעדיו הקלט העיוני הופך לידע מנותק, הקלט ההתנסותי הופך למיומנות בלי לב, ושניהם יחד מולידים מקצוענות בלי אדם. שלוש השכבות אינן מסלולים נפרדים אלא איכויות שזורות, והן מופיעות יחד בכל יחידת לימוד מעוצבת היטב.

מסננת שבעת היחסים — האדם נברא ביחסיו

עמוק יותר מן השכבות התפיסתיות עומדת תפיסת האדם. הפדגוגיה היוצרת מאמינה שהאדם נברא בתוך יחסיו, ושלמידה משמעותית מתחוללת תמיד בין — בין הלומד/ת לעצמו/ה, ובין הלומד/ת לעולמו/ה. כדי לתרגם את האמונה הזאת לכלי תכנון פדגוגי, מציע החינוך היוצר מסננת של שבעה מרחבי יחסים שבהם הלומד/ת נברא/ת בעת מעשה הלמידה.

המסננת היא עדשה שדרכה הרכז/ת והמורה רואים את הלומד/ת. היא מבט שמייצר תכנון: בכל יחידה, בכל שיעור ובכל שיחת ליווי, היא מאפשרת לראות אילו מן היחסים נושמים בעבודה ואילו נותרים מחוצה לה. רכז/ת שאוחז/ת בשבעת היחסים כעדשה רואה את הלומד/ת בשלמותו/ה ומתכנן/ת מתוך כך; מי שמסתפק/ת בסימון V מול רשימה מחמיץ/ה את הלומד/ת עצמו/ה. כאן עובר קו הגבול בין פדגוגיה לבין ביורוקרטיה פדגוגית.

מתוך העדשה הזאת נחשפים שבעה מרחבים. היחס עם העצמי מטפח הכרה, מודעות וחיבור לרצונות ולכישורים. היחס עם המורה והחונכ/ת מגדל אמון לדמות מבוגרת משמעותית. היחס עם המקצוע מעמיק חיבור לעיסוק ולקהילה המקצועית. היחס עם המגמה מטפח שייכות לקהילת הלומדים הקרובה. היחס עם ההבנה מבסס קשר אישי לידע עצמו וליכולת ללמוד ולהפוך חוויה לתובנה. היחס עם הזולת ועם עולם העבודה מאמן קשרים בינאישיים מיטיבים. והיחס עם החברה מגדל אזרחות פעילה, אחריות ציבורית ותחושת השפעה.

היחס עם החברה — הצהרת היסוד של החינוך היוצר

היחס השביעי, היחס עם החברה, נושא משקל מיוחד. הוא הופך את החינוך היוצר למעשה ציבורי-ממלכתי, חינוך שתכליתו לברוא אזרח/ית בעל/ת מקצוע. עם היחס הזה בית הספר היוצר בורא בוגר/ת בעל/ת ערך: אדם שיודע מקצוע, יודע מי הוא, ויודע לאיזו חברה הוא מבקש לתרום. כך מקבלת התעודה היוצרת את משמעותה ההיסטורית — היא מענה ציבורי לשאלה איזה אדם מבקשת מערכת החינוך הציבורית בישראל לברוא.

ספירלת הזרימה — תקציר המנוע הדידקטי

תפיסה ערכית, רחבה ככל שתהיה, זקוקה למנוע דידקטי שיתרגם אותה לפעולה יום-יומית בשיעור, ביחידת הלימוד ובחניכות. המנוע הזה, בליבת החינוך היוצר, הוא ספירלת הזרימה — תנועה שעוברת דרך שלושה שלבים: יציאה, חוויה ותובנה, ומשם אל יציאה חדשה ברמה גבוהה יותר.

היציאה היא פעולה דידקטית של פתיחת מרחב חקר, הזזה מכוונת של הלומד/ת מן הידוע אל הלא-ידוע, מן הבית-ספרי אל העולם, מן השגרה אל השאלה. החוויה היא ההתנסות הלומדת — עשייה אקטיבית באזור ההתפתחות המקורבת, עם תוצר נצפה ועם מרחב לטעות. התובנה היא העיבוד המטה-קוגניטיבי, פעולת הניסוח שבה הופכת החוויה לידע ולזהות, וברוחו של דונלד שון — "reflection-on-action" (שון, *המתרגל הרפלקטיבי*, 1983).

הספירלה פועלת כתנועה פתוחה ולא כמחזור סגור. תובנה שסוגרת את הסיפור החמיצה את תכליתה, ואילו תובנה שפותחת שאלה חדשה השיגה אותה. כך מותיר אחריו כל סבב לא רק תובנה אלא גם חוט שאליו ייקשר הסבב הבא, ברמה גבוהה יותר.

ארבעת השערים — מפת הפרק

לפני הקורא/ת פרושים ארבעה שערים, כל אחד מהם מציב זווית אחת על הפדגוגיה היוצרת בבית הספר, וכל אחד נשען על ערך-עוגן פילוסופי משלו.

שער 1 — תפקיד הרכז/ת והאקו-סיסטם — נשען על ערך השירות (Stewardship). שער 2 — המנוע הפדגוגי — נשען על ערך היצירה (Poiesis); כאן מתפתחת ספירלת הזרימה כליבה דידקטית, וכאן מוצגת החניכות כביטוי המובהק שלה. שער 3 — מדידה, הערכה וניהול — נשען על ערך הכבוד (Dignity). שער 4 — הובלת הצוות — נשען על ערך הקהילתיות הלומדת (Communitas).

הסדר אינו מקרי. השער הראשון מציב את ה"מי" וה"איפה", השני את ה"איך", השלישי את "איך יודעים שזה עבד", והרביעי את "איך מקיימים את זה לאורך זמן". יחד הם מהווים את ארגז ההפעלה של הפדגוגיה היוצרת בבית הספר.